נהיגה בשכרות

 

לאחרונה אנו עדים לגישה מחמירה של המשטרה ושל בתי המשפט בהתייחסותם לעבירת השכרות, נהג הנתפס נוהג בהיותו שיכור צפוי לפסילת מינימום לתקופה של שנתיים. המחוקק קבע קביעה גורפת לבתי המשפט כי עליהם לגזור עונש של פסילה מינימלית על הנהג העבריין. לכאורה, עולה כי אין זה משנה מי הוא הנאשם הניצב בפני השופט. פעמים רבות השאלות בדבר היותו נהג וותיק עם עבר תעבורתי נקי, מקרה חד פעמי או נסיבות מיוחדות של ביצוע העבירה, אינן מהוות שיקול לקולא.

 

לפני תקופת מה, החוק קבע כי שוטר רשאי להורות לנהג לבצע בדיקת שכרות אך ורק אם קיים חשד סביר לכך שהנהג נוהג בגילופין. נקבע ע"י הפסיקה כי חשד סביר איננו ריח של אלכוהול אלא צריך שיהיו נסיבות חריגות לנהיגתו של הנבדק - קרי, נסיעה בזיגזג, מעורבות בתאונת דרכים, ביצוע עבירת תעבורה כזו או אחרת וכו'. לפיכך, במקרים רבים כאשר היה נהג נעצר ע"י שוטר ומסרב לבדיקת שכרות, בסופו של דבר הוכח כי לשוטר לא היה חשד סביר לגבי הנאשם והוא זוכה.

 

בדיקת שכרות והעונש בגין סירוב

כיום, הדבר שונה ע"י המחוקק מתוך מגמה להלחם בנהיגה בשכרות. על פי הפסיקה והחקיקה לאחרונה, השוטר רשאי לבקש מכל נהג לבצע בדיקת שכרות ללא כל חשד סביר ועל הנהג חל איסור לסרב לבדיקה.

 

יודגש כי נהג המסרב לבדיקת שכרות יואשם בסירוב עבירה שהעונש הקבוע בצידה הנו גם כן שנתיים פסילה. אי לכך, נהג שמסרב לבדיקת שכרות מבחינת הענישה ניצב באותו המצב של נהג שנתפס והוכח שהוא שיכור. זאת על מנת לנטרל את סירוב הנהגים לבדיקה כך שהסירוב לא ישתלם להם.

 

      קראו עוד בתחום:

 

אחת הבעיות החוקתיות העולות מעונש המינימום אותו מחויב השופט להטיל על הנהג העבריין הינו המידתיות בענישה, שהרי הפסיקה קבעה בהקשר לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו אשר נכנס לתוקפו בשנת 1992, כי יש לבחון כל דבר הקשור בזכויותיו וחובותיו של האזרח בראי המידתיות. חוק יסוד זה קובע כי בבואו של השופט לגזור דין או לחרוץ גורלות, עליו לבחון את הענישה במבחן המידתיות.

אין הבדל בין נהג שיכור כלות, לנהג אשר שתה מעט

 

עניין המידתיות מהווה נדבך חשוב במסגרת טיעוני הסניגורים המגוננים על הנאשמים. מבחינת המחוקק, אין נפקא מינה אם מדובר בחריגה פעוטה מכמות האלכוהול המותרת אם לאו.

 

יוצא איפוא כי גם אם נהג נתפס שבדמו כמות קטנה של אלכוהול החורגת במעט מהכמות המותרת, הנהג נחשב שיכור ועל השופט להטיל עליו מינימום שנתיים פסילה. ברי, כי מדובר בחקיקה דרקונית שיש בה כדי לפגוע בעקרון המידתיות שזהו עקרון חשוב בהתנהלותה של חברה במדינה נאורה.

החזקה על פי החוק לפיה נהג הוא שיכור, איננה מבדילה בין נהג שהרגיש שהוא נתון תחת השפעת אלכוהול לבין נהג שכלל לא חש את השפעת האלכוהול כאשר החליט שהוא נוהג.

שהרי הכמות הקבועה בחוק הנה כמות הפחותה בשלושים אחוז מהכמות המותרת במדינות נאורות אחרות (לדוגמה, אנגליה). יוצא איפוא כי קיימים מצבים בהם נהג שותה כמות קטנה של אלכוהול שכלל לא משפיעה על נהיגתו.

 

 

את מסוכנתו של הנהג ורמת השפעת האלכוהול עליו, ניתן לבדוק מבדיקת המאפיינים אותה מחויב השוטר לבצע לנהג טרם בדיקת השכרות. בדיקת המאפיינים יכולה ליתן אינדיקציה לרמת השפעת האלכוהול על הנהג. לא אחת נתקל הכותב בתיקים בהם רמת האלכוהול הייתה גבולית וניתן היה ללמוד מדו"ח המאפיינים כי הנאשם לא היה מושפע מאלכוהול כלל ועיקר (ובעצם פרט לאופי הטכני של מציאת רמת אלכוהול בדמו אין ולא כלום כדי להעיד על נהיגתו ומסוכנתו לציבור).

 

נשאלת השאלה מה רוצה המחוקק להשיג, הרי אם היה מעוניין המחוקק להגיע לידי מצב בו נהג ששתה אלכוהול לא יעלה על ההגה כלל וללא קשר לרמת האלכוהול שבדמו, הרי שבמקרה זה היה עליו לחוקק חוק לפיו נהג ששתה אלכוהול בלי קשר לכמות לא ינהג, שכן כאשר המחוקק קובע רמת אלכוהול אשר ממנה הנהיגה אסורה הרי שמהלאו נלמד ההן,

 

הווה אומר שעל פי חוק מותר לנהוג כאשר שותים, השאלה כמה שותים, כל עוד המחוקק איננו מספק דרך בה יוכל הנהג לדעת מתי הוא שיכור, דרך אובייקטיבית בלי קשר לתחושת הנהג, הרי שלא ניתן ולא ראוי כלל ועיקר להתייחס לעבירת השכרות בצורה של ענישה גורפת בפסילת רשיון הנהיגה למשך שנתיים ללא קשר לכמות שנתפסה בדמו של הנהג או באויר הנשוף.

 

 

בעקבות מספר פסקי דין תקדימיים אשר התקבלו לאחרונה בבתי המשפט, הוכר כי מכשיר הינשוף (מכשיר לבדיקת ריכוז האלכוהול בדם) איננו אמין כפי שנטען על ידי משטרת ישראל במשך תקופה ארוכה.

 

פסק דין תקדימי בעניין זה, הביא לזיכויו של נהג אשר נתפס כ"נוהג בגילופין", למרות רמת אלכוהול נמוכה בדמו. בבית המשפט נקבע כי שוליו האמפיריים של המכשיר אינם מידתיים בכדי להעמידם על 290 מ"ג אלכוהול לליטר דם.

 

אי לכך, בית המשפט קבע כי יש להרים את הרף המינימאלי ל-400 מ"ג. המשטרה הגישה אמנם ערעור לבית המשפט, אך ערעור זה עדיין תלוי ועומד בערכאה העליונה.

 

 

לסיכום, נכון להיום מלחמת החורמה של המחוקק, בתי המשפט והמשטרה בעבירת השכרות יש בה טעם לפגם ופגיעה קשה בעקרון המדתיות, מוסכם כי נהיגה בשכרות הנה עבירה מסוכנת המסכנת את הציבור. ברם, יש למצוא את האיזון הראוי וליצור מדרג לפיו הענישה לא תהווה ענישה גורפת ללא הבחנה בין הנהגים לבין הכמות אשר נתפסה אצלם.

פנו אל עורכי הדין באתר בשאלות בנושאי שכרות, עבירת שכרות ונהיגה בשכרות.