עיקול פיצויי פיטורין או קופת גמל

 

(1)    אינם ניתנים להחזרה, להעברה, לשעבוד או לעיקול; הוראה זו לא תחול על סכום ששולם או הופקד כאמור בעד עובד שבינתיים חדל לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, אלא אם הסכום מיועד גם לביטוח קצבה ולא נקבע בהסכם קיבוצי או בהסכם אחר שהוא ניתן להחזרה או להעברה;

 

(2)    אינם חלק מנכסי המעביד במקרה של פטירה, פשיטת רגל או פירוק, במידה שתביעות העובדים לפי חוק זה לא סולקו...".

בית המשפט המחוזי בירושלים (כב’ השופטת שידלובסקי-אור, בר"ע 3024/01, תק-מח, 2002(2), 3210) ובית המשפט המחוזי בחיפה (כב’ השופט גרשום, ב"ש 1090/96, דינים מחוזי כרך כו(5), 26) הגיעו למסקנה הפוכה. כב’ השופטת שידלובסקי-אור ציינה שאין להתעלם מהנסיבות בפסק דינו של כב’ השופט ג’ובראן. 

שם היה מדובר בכספים שהוצאו מקופת הגמל ונמצאו בידי המעביד. ושוב, לא זה המצב כאן. באשר לדברי הצעת החוק, ציינה כב’ השופטת שכל צד במחלוקת יכול למצוא הוכחה לעמדתו, עוד הדגישה כי "לשון החוק ברורה ופשוטה והיא אינה מבחינה בין נושה לנושה (ראו א. ברק, פרשנות במשפט (נבו כרך שני, 1993) עמ’ 196)". המחלוקת, איפוא, קוטבית ועקרונית, ואין לשופט אלא לפסוק לפי מיטב הבנתו.

מלאכת הפרשנות התכליתית לעולם עדינה. הצעת החוק הינה כלי לבדיקת הפן הסובייקטיבי של העניין. הקושי הוא שהתמונה היום מעורפלת. חלפו כשלושים שנה ממועד הוספת סעיף 26. כאמור, לשונו ברורה. בדברי הכנסת, לפני כעשר שנים, נימק חבר הכנסת יוסי כ"ץ את ההצעה לתקן את סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים באופן הבא: "כספים שמופקדים בקרנות הפנסיה או בקופות הגמל, אלה כספים שנועדו להבטיח גם את בני המשפחה, אם חס וחלילה העובד נקרא לבית-עולמו... לכן אין מקום לאפשר לנושים רגילים, אנשים שהוא חייב להם כספים מכל סיבה שהיא, שיטילו עיקול דווקא על כספי הפנסיה. הם יותר חשובים מכספי הפיצויים" (ראה: דברי הכנסת, חוברת לו, עמ’ 7600). 

חבר הכנסת כ"ץ הבהיר שכספים של עובדים, המופקדים בקופת גמל לפיצויי פיטורים, מוגנים על פי החוק מפני כל עיקול או שיעבוד, בניגוד לכספים של עובדים המופקדים בקרנות פנסיה. הצעתו היתה להשוות ביניהם. לענייננו חשוב ההסבר לגבי מטרת העיקול. בשונה מדברי הצעת החוק, מושם דגש בהגנת העובד מפני הטלת עיקול, בלי יחס לשאלה אם מדובר בנושה של העובד או המעביד. מודע אני לכך שבהיררכיה של חומר "טרום-חקיקתי" משקלם של דברי הסבר להצעת החוק עולה על משקל דברי הכנסת. קל וחומר כאשר מדובר בחומר "פוסט-חקיקתי", שבא להסביר את מטרת החוק על מנת להרחיבה. אך שני סוגי החומר כאחד – דברי הכנסת והצעת החוק – אינם מהווים תחליף למילות החוק וניתן ללמוד מהם שהתמונה אינה ברורה, או לפחות ניתן לטעון שעסקינן בכוונה סובייקטיבית, דו-תכליתית, של המחוקק. 

רצון להגן על כספי פיטורים מנושי המעביד אינו שולל, או סותר, רצון להגן על כספים אלה גם מנושי העובד. ברם, בהיררכיה של בדיקה סובייקטיבית ובדיקה אובייקטיבית של תכלית החוק, ידה של האחרונה על העליונה. והייתי מוסיף במיוחד כאשר עסקינן במילות חוק שהינן ברורות על פי לשונן: "אינם ניתנים... לעיקול" (בהיבט הרחב, ראה דברי הנשיא ברק בספרו פרשנות במשפט, כרך ראשון, עמ’ 371 – "השיטה התכליתית כשיטה פרשנית סובייקטיבית-אובייקטיבית ראויה").

 

באשר לפרשנות האובייקטיבית והשאיפה להבין את תכלית תיקון החוק על פי מילותיו, אפשר היה לטעון את הטענה הבאה: האיסור על הטלת עיקול מופיע בסביבת המילים הבאה: "אינם ניתנים להחזרה, להעברה, לשעבוד או לעיקול". המילים "החזרה" ו"העברה" מופנות למעביד, ומכאן הטיעון שהאיסור לעקל מצומצם לנושי המעביד, ולא חל על נושי העובד. הקושי בטיעון זה הינו, לדעתי, שמילות החוק קובעות: "אינם ניתנים... לעיקול" – כך, ללא סייג. היבט אחר של הקושי הינו שסעיף 26(א)(2) פותח במילים "אינם חלק מנכסי המעביד". ההקשר שונה, אך צא ולמד שהמחוקק ידע להפנות לעניינו של המעביד כאשר מצא לנכון לעשות זאת.

התקפה נוספת של הפרשנות המוצעת, לפיה האיסור על הטלת עיקול הינו כולל, יכולה להגיע מהכיוון הבא. ניתן לומר שתכלית החוק הינה למנוע מצב שהעובד שעמל קשה וזכאי לפיצויי פיטורים יפסיד רק בשל חובו של המעביד. לכך אשיב שתכלית כזו מפנה את עיניה למעביד, אבל אפשר להציע תכלית אחרת שעיניה מופנות לעובד. תכלית חוק זו הינה להגן על כספי פיצויי הפיטורים, וכספים אחרים כמפורט בסעיף, המגיעים לעובד. 

העובד מוגן מפני עיקול על פיצויי פיטורים מכל גורם שהוא. אין הבחנה בין נושה לנושה. ההיבט הסוציאלי בעל משקל רב. העובד אמור לקבל מענק של ממש והחוק אינו מסכים שסכום זה לא יועבר אליו. מענק זה אינו עוד תשלום משכורת. הוא אמור לסכם את תקופת היחסים בין המעביד והעובד. פיצויי פיטורים משוחררים בנקודת זמן מסוימת, אך הכסף משקף קו ארוך של עמל ויגיע כפיים.

 

מעניין יהא לפנות למשפט העברי בהקשר זה. עבד עברי על פי ההלכה הינו סוג של עובד – ולא עבד במובן בו משמש המונח בימינו. העבד העברי מוצא את עצמו במעמד זה מפני שהוא "מוכר עצמו לרצונו" או במקרה של "גנב ואין לו לשלם את הקרן – בית דין מוכרין אותו" (ראה: הרמב"ם, יד החזקה, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק א, סעיף א, וכן: ספר שמות, פרק כא, ופירוש רש"י שם, פס’ ב). תקופת העבדות מוגבלת, והדין הוא שבסיום תקופת עבודתו "ענק עבד עברי לעצמו ואין בעל חוב גובה הימנו" (רמב"ם, שם, פרק ג, סעיף טו). "ענק" הינו מענק שמקבל העבד בסיום תקופת העבודה. והנה קובע הדין שבעל חוב אינו יכול לגבות מהעבד מענק זה. קרי: לא ניתן להטיל עליו עיקול או שיעבוד. לשם הדיוק, רש"י חולק על מסקנה זו וסבור שלא ניתן להטיל עיקול כל עוד הכסף בידי האדון "אבל כשהוא בידי העבד יבוא בעל חוב ויגבנו" (הדברים מובאים בפירושו של הרב יהודה רוזאניס – משנה למלך, על ספר יד החזקה, הלכות עבדים, פרק ג’, סעיף ט"ו; תוך הפניה לתלמוד בבלי מסכת קידושין דף טו-טז, ופירוש רש"י שם). על פי גישה זו הכסף חייב להגיע לידי העבד ואינו יכול להיתפס או להיות מעוקל קודם לכן. 

המאחד בין החכמים הינו אימוץ הכלל "הענק תעניק לו" (ספר דברים, פרק טו, פס’ יד) – "לו ולא לבעל חובו" (ראה תלמוד בבלי, קידושין, דף טז, ע"ב, ופירוש תורה תמימה, על ספר דברים, שם).  הדברים לא הובאו, כמובן, על מנת לפסוק בסוגיית הפרשנות של סעיף 26 לחוק הפיצויים, אלא להראות שקיימת תכלית משפטית בשיטת המשפט העברי, שמטרתה לוודא שמענק פיטורים יגיע לידי העובד בכל אופן, בין אם נושי המעביד ובין אם נושי העובד הם החפצים לקבל את הרכוש לידם.

 

דעתי הינה שיש לפרש את המילים "לא ניתנים... לעיקול" כפי שהן, ועל כן אין מקום להטיל עיקול על כספי פיצויי פיטורים המופקדים בידי מבטחים, יהא אינטרס המעקל אשר יהא. פרשנות זו משתלבת עם פרשנות תכליתית שמטרתה לוודא שכספי פיטורים מגיעים לחשבון העובד. לעניות דעתי, יש לתת משקל רב לטענה לפיה לו רצה המחוקק להגביל את איסור הטלת העיקול על ידי נושי המעביד בלבד, היה עליו להיכבד ולהוסיף את המילים הבודדות הדרושות בכדי להבהיר כוונה כזו.